אמנם צבע ירוק הוא הראשון שעולה בראש כשרוצים לסמל טרופיות וטבע, אבל שכחתם שעשן ירוק שנודף מדמות, לא משנה עד כמה היא חייכנית ושמחה, מעלה קודם כל בראש קונוטציות לצחנה וסירחון. וזה לא מומלץ בפרסומת למרכך כביסה.
בניגוד לקמפיין הנוכחי של היי בנטורל, האם לא יהיה קל יותר להילחם בתופעת הסמים
אם דווקא אלה שכן עושים סמים ילבשו תליון או תג מזהה?
5 דקות אח“כ מתבצעת הזנקה של המרתון, המצלמה מצלמת את הרצים הנמרצים. לאט לאט כולם נעלמים ומאחור נשאר המתראיין ממקודם, שנראה שלא מסתדר עם הריצה. הוא זז מצד לצד, מתנדנד, נראה שיש לו סחרחורת. המצלמה והמראיין מתקרבים שוב והוא ממלמל בבלבול:
רץ: הכל זז, ראבאק איזו סחרחורת יש לי. אני לא מבין מה הבעיה
[ המראיין נותן לו מים, נראה שהרץ מרגיש טוב יותר ומתחיל לרוץ, אבל שוב עוצר מיד ולא מצליח]
רץ: זה כאילו שאני מזיז את הריצפה, אני רץ אבל כל המסביב זז לכיוון ההפוך, מה זה הדבר הזה?! כל העצים הזזים האלה עשו לי סחרחורת.
[הוא מתנדנד עוד קצת מקיא את המים]
כרגיל, המדינה הזו ודריה עושים בי שמות. שאלות שחשבתי שהתשובה עליהן טריוויאלית וברורה מאליה- מתגלות כמסובכות יותר מפונקציות חדוו“איות מימי הטכניון העליזים. באתי לקוראים שעוד לא הרימו ידיים מהמעשייות הטרחניות שלי, כדי לספר לאוזניים קשובות, לקבל איזו כתף לא מיוזעת לשים עליה ראש עייף או סתם- לחפש את הקרצייה שיגיד לי שאני בכלל טועה בכל התפיסה שלי את האירוע.
לפני כשבועיים התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. באותו יום בו התחלתי לעבוד, [10 ביוני ליתר דיוק], שלחתי קורות חיים למשרה שנתקלתי בה ונראתה לי תפורה על הכישורים ותחומי העניין שלי. שלחתי, בידיעה שאם אחרי 3 חודשים של חיפושים מצאתי את עצמי בעבודה חדשה, אז לא אתקבל לזו שאגיש אליה מועמדות אלא אם זה באמת ”צריך לקרות“. סוג של דטרמיניזם בפרוטות, שאימצתי כדי שיוריד לי את החרדות בלילות ולפני ראיונות עבודה.
המשכתי לתפקד כרגיל ולהינות מאוד מהעבודה החדשה, מהאנשים, מהמעסיק וסה“כ- היה לי לא רע, חוץ מזה שהייתי בתחום שהוא לא מה שאני מחשיבה [סילחו לי על הפלצנות] ”הייעוד שלי“. וברביעי שעבר, קיבלתי מייל עם מבחן שעלי לבצע. שוב- הדטרמיניזם אמר לי ”קחי את זה בעירבון מוגבל, הרי את כבר חודשים ארוכים מחפשת עבודה כזאת, היא לא תגיע עכשיו כשיש לך כבר עבודה“. את המבחן שקיבלתי ברביעי, התחלתי בחמישי, התעלמתי ממנו בשישי וסיימתי בשבת. כל אלה, בגלל אותו טינופת שזימר לי בראש מילים כמו: ”תדחי את זה כמה שבא לך, גם ככה אין סיכוי שזה אמור לקרות ביניכם“. הוא זימר כ“כ הרבה, שלקראת יום ראשון כבר עשיתי לו קול שני, בכזו הרמוניה שאפילו מרגול היתה מודה שאני ”מביאה לה ת‘ג‘ננה“ [במובן הטוב].
הפלא ופלא, שלחתי את המבחנון בלחיצת אצבע סקפטית על עכבר, וזומנתי למחרת לראיון שאם קראתם בעיון את הכותרת- כבר הסקתם שעברתי אפילו אותו.
ביום הבשורה, באתי למעסיק שלי [תזכורת: מזה שבועיים בלבד!], ובישרתי לו, שלמרות שהעבודה במקום הנוכחי היא נפלאה, עם אנשים מקסימים ואווירה נהדרת הוצעה לי משרה שאי אפשר לוותר עליה. ושפניתי אליהם באותו זמן בו פניתי למשרה הנוכחית. ואז זה הגיע. המעביד עשה לי סצינת אימים שלא קיבלתי אפילו במקום העבודה הקודם שלי- בו הייתי במשך שנה ועזבתי בהודעה מוקדמת קצרה מהנדרש.
הסצינה כללה נאום זועם שכלל בין השאר ”אני שונא אנשים כאלה“ ו“למה בכלל נותנים לכם הזדמנות“ ואפילו היה שם ריקוד קצר מרוב עצבים, שאם הייתי צריכה לנחש, על הכוריאוגרפיה היה ממונה מר קו. עמדתי מופתעת מולו, אמרתי לו שאסיים את השבוע [= 3 ימי עבודה שאני לא מחוייבת לתת מפאת משך ההעסקה המיניאטורי ממש] וחזרתי לכיסא שלי מבועסת יותר מאוהד גרמניה בכדורגל שנעצר לו היום המשחק באמצע שידורי ערוץ 10. כך עבר עלי אתמול, היום וגם מחר כנראה.
השאלה שלי היא… למה לעזאזל?! הרי אם הייתי באה לאותו מעסיק וזורקת לו משהו על תנאים לא משהו, אנשים חרא או סתם- שהתאכזבתי או ציפיתי למשהו אחר, מבלי לציין את העבודה החדשה- הריי שהוא היה מקבל את הדברים בצורה אחרת לגמרי בלי לבוא בטענות. ורק בגלל שהייתי ישרה ואמרתי שאני דווקא מרוצה מהכל- חטפתי.
האם תמיד הדרך של לשים את הדברים על השולחן תוציא אותי פראיירית? האם עליי לשקר במצח נחושה רק כדי שאנשים אחרים יוכלו לישון טוב בלילה במקום שיקללו את קיומי העלוב בכל רגע של ערות? והכי הכי חשוב: האם שאלות שמתחילות במילה ”האם“ גורמות לי להישמע פולנייה?!
אשמח לתשובות, או סתם מזל טובים על העבודה החדשה,
מיכי
בתכנית המערכונים שתהיה לי בשנת 2021 יישב אבא עייף מול מראיין משועמם. האבא מתרגש ועצוב, אבל נמאס לו שמנצלים את זה בשביל רייטינג. המראיין לא מתרגש ועצוב גם הוא. אבל בעיקר- הוא משועמם. הוא יודע מה יצעק לו העורך באוזן כשינסה לנהל שיחה אמיתית עם האב. הוא יודע מאיזו זווית תצלם המצלמה, ובדיוק באיזה אורך הוא אמור לעשות פאוזות בין השאלות כדי לגרום לאב המסכן לחשוב על הנורא מכל ולהתרגש עד כדי דמעות.
בתכנית המערכונים שתהיה לי בשנת 2021 אותו אב עייף יושב מול מראיין. זו תהיה פארודיה על מנחה כמו רפי רשף או יאיר לפיד, שכבר לא מנסים אפילו להסתיר את הצהוב שמסתתר להם מאחורי העיניים והשאלות.
המראיין במערכון שואל את האב איך היה הבן שלו ומה הוא זוכר במיוחד.
האב עונה שהוא היה ילד רגיל כמו כולם, לא ממש מיוחד, ממוצע מינוס. בלימודים לא היה חזק, והיתה לו בעיית קשב מאז גיל ההתבגרות. סה“כ, ימשיך האב, היו לו כוונות טובות והוא בד“כ ניסה למרות שרב הזמן לא ממש הצליח לו כלום. הוא גם היה מבטיח שיחזיר את הכסף שלוו לו בטיול שלפני הצבא- אבל אף פעם לא החזיר. כי לא היתה לו מילה, לילד הזה. ולמרות שהמראיין המתורגל יקשה, וישאל שוב ושוב בטון המכעיס הזה שלו- ”ובכל זאת?“, האב רק ימשיך, ויאמר שלמרות כל הדברים השליליים דווקא קיווינו שייקח את העסק המשפחתי ושזה ייתן לו פרנסה, כי האח הגדול, החכם יותר- היה נעול על לימודי רפואה- ולא רצה אותו. פשוט הוא, הקטן, גם היה קצת איטי ולא הכי מבריק, וזה אולי היה מסדר לו עתיד קצת יותר טוב.
עכשיו זה בכלל לא נשמע לכם, אבל בתכנית המערכונים שלי, בשנת 2021 כבר יהיה מותר לצחוק על דברים כאלה כמו חיילים חטופים. כי זה יהיה רחוק שנות אור מהיום, מ-2006, ומ- 1986. גם גלעד יראה את הפרק הזה בתכנית המערכונים שלי. הוא ייזכר כמה דברים טובים אמרו עליו כשהיה בשבי, ויודה שהוא תהה בעצמו כמה מהמילים האלו הגיעו לו וכמה מהם היו רק זיכרונות שנוטים להפוך ורודים יותר עם השנים. וכל זה יצחיק אותו המון למרות שכולם סביבו יחששו שזה יביא לו פלאשבקים רעים.
ואז, אחרי שירגיע את הנוכחים שהוא בסדר, יקום עם החיוך הזה שלו שמנסה להרגיע, וייקח את ביתו הקטנה לחדר. שם הוא יקריא לה את הסיפור שכתב כשהיה מעט מבוגר ממנה, יסיים במילים המצמררות שכתב בעצמו:
”ומאותו יום הכרישים והדגים חיים בשלום“ וייתן לה נשיקת לילה טוב.
אח“כ ילך לאשר עוד 200 חברים בפייסבוק, ולהצטרף לקבוצה האקסלוסיבית ”גם החיים שלי שווים אלפי אסירים פלסטינאים“.
ואז ילך לישון. כמו כל אחד אחר.
מתגעגעים לגלעד.
הקדמה:
קוראים יקרים, אני כאן כדי להפיץ את הבשורה! מאז קיבלתי אותה לידי אני עוד מנסה לעכל, כי כששמעתי אותה נשרף לי הפיוז של הצחוק. כן, יש אחד כזה. הפוסט הזה ישנה לכם את החיים. אני מזהירה שוב- מי שיכול, שיפסיק לקרוא כאן. כי אחרי זה- שום דבר לא יצחיק אתכם יותר, שום דבר לא יפתיע אתכם, אתם תהיו מוכנים להכל מראש, ונשאר רק להעביר חיים ללא הפתעות, צפויים מראש ומשעממים. כמו אלה שצפויים לי ולענת מאז השיחה ההיא.
אז אם אתם קומיקאים [שלום אסייג לא נחשב], אנשים שעוסקים בלהצחיק [מגישי המהדורה של ערוץ 1 כן נחשבים], או סתם אנשים שחוש ההומור שלהם יקר להם, תפסיקו כאן. כי תביעות על נכות הומוריסטית לא ממש מתאימות לי כרגע, אלא אם כן אתם מקבלים פיצויים בצורת כסף מונופולי. את שלושת הימים מאז תגלית, אני ממעבירה כסהרורית. מנסה ולא מצליחה להיזכר מתי זה קרה, שנפתח חור תולעת בו גלשתי אני וחבריי- הפרופסור, וויד, קיו בול ורמברנט בראון. כי אני מוכנה להישבע שאני כבר לא ביקום המקורי שלי- שם לא יקרו דברים כאלה.
מסתבר שמתישהו בסוף העשור הקודם- עשור לא משהו, שהביא לנו רק צרות [ע“ע: בריטני ספירס] מישהו החליט שהעולם צריך גם *P-MATE. אותה מישהו היא הולנדית בשם ,Moon Zijp שלפי השם שלה, לא ממש קשה להבין שמדובר בפיקציה. מון [שם בדוי?] טוענת שבמהלך טיול שלה באינדונזיה נאלצה לגשת לשירותים מאד לא אסטטים, והחליטה לפתור את הבעיה. אני טוענת שמון עשתה ראש אחד יותר מדי באיזה קופישופ והגתה את הרעיון כשנפלה מהאסלה וחבטה את ראשה. או סתם קיבלה חיזוקים ע“י החבר, המסטול גם הוא עד כדי פילים ורודים מעופפים, כי כולנו יודעים שבמצב הזה, כשהמוח לא צלול במיוחד, הרעיון הכי טיפשיים כמו מיליון שקל על קרחת, נשמעים גאוניים! 
מכשיר MP4 של קצין מודיעיני מלא בחומר סודי, אבל למה לא גילו לנו מה היה לו בפלייליסט?!
בכתבת חסי הציבור לנרניה שוכחים שמדובר חדשות, עד השידור החוזר של האנשים הבוכים.
מהדורת החדשות של אמש בערוץ 2
בכל פעם שהמילה ”בלעדי“ מתנוססת בקצה השמאלי העליון של המסך, אנחנו יודעים שאיזה עורך מקבל אורגזמה חד פעמית רק מצפייה, וידליק לעצמו אח“כ סיגריה מפנקת של אחרי. הערב זה היה נוסבאום שנתן את העונג הזה לעורך חדשות ערוץ 2, בכתבה על קצין מודיעין שאיבד את מכשיר ה-MP4 שלו. המכשיר, וכל החומר הסודי שעליו, התגלגל לידיו של הכתב, הרבה גבות הורמו בהפתעה- לא רק ההרבה גבות של נוסבאום. עוד קצת בירורים- מדובר בחומר סודי, בדרגת ”סודי ביותר- סגול מצומצם”. הימור שלי: זה הסלנג החדש החל ממחר, מחליף את מעטפות, מזומנים או טלנסקי, אבל בשום אופן לא את אולמרט, כי בנוגע לשאלה מי מחליף את אולמרט- התשובה רחוקה מאיתנו שנות אור.
התשובה, אגב, אפילו יותר רחוקה מהתאריך בו נגלה מי המועמד של הדמוקרטים לנשיאות. האייטמים רצים בנושא גם היום, למרות שקיווינו שזה מאחורינו. כמובן שמערכת החדשות רק שולפת מהנאומים התבטאויות פרו או אנטי ישראליות, כי מעבר לאלו- לא ממש מעניין את הישראלי הממוצע. מנסים, מדי פעם להסביר לנו שם את הענין עם הצירים הנדרשים, אבל זה פשוט בלתי נתפס [לאנשים כמוני] שחודשים שלמים אחרי שהתחילו את המירוץ- אין עדיין זוכה. אז במקום להתאמץ להבין את השיטה ההזויה שלהם, עדיף פשוט לסנן ”האמריקאים הטאמבלים האלה“, וללכת להביא משהוא לשתות בהמתנה לאייטם הבא.
אני לא מבינה את הכתבות על סלבס שמבקרים בארץ, במיוחד כשהם לא ממש סלבס. הפעם מדובר בבחור בריטי אלמונימי שבא לקדם את הסרט ”נרניה“. הוא אמנם שיחק בסרט, אבל מי בכלל מכיר אותו? קחו בנאדם, תלבישו אותו יפה, שימו בלימוזינה ותגידו לאנשים- ”זה מפורסם משהו פחד! הוא אחושילינג סגול מצומצם!“ אז אנשים יתנהגו אליו ככה. הרי זו המשמעות של לפרסם מישהו- לדבר עליו בכל חור. קידום הסרט בתכנית של גיא פינס או ערוץ הבידור הייתי יכולה להבין, כי הרי בלי הערצה של האנשים האלה- לא תהיה להם קריירה. אבל מה יוצא להם בחדשות מכל היח“צ הזה? יש לי הרגשה שעדיף לא לדעת.
לקראת סוף המהדורה, נותנים סקירה זריזה של ”מה היה לנו“: הכתבה הבלעדית והלוויה של טומי לפיד הם שני הדברים שמציגים, בשנית. לא ברור לי מה פשר החזרה הזו על הדברים, הרי מי שמעוניין, יכול למצוא הכל לצפייה חוזרת באתר המהדורה. יכול להיות שזה סתם תירוץ כדי לטפוח לעצמנו על השכם ולהראות אנשים בוכים? יש מצב, כי אחרי הכל- אלו שתי המטרות העיקריות של כל מהדורה שאנחנו מעלים.
אם יש פה מישהו שעובד בהוט- אני מבקשת שיפסיק כאן.
לשאר הקוראים אני רוצה לבשר כי הוט הטמבלים האלה כנראה נתנו לי את ערוץ ביפ בחינם, מבלי שבכלל יהיה לי ממיר דיגיטלי! ולמה אני אומרת את זה? כי הערב, בזיפזופ סטנדרטי נתקלתי בעוד תכנית BIPית קלאסית של כמה תל אביבים במעגל, הפעם בתפאורה של סלון מאולתר. מעבירים דחקות אחד על השני, ועל המציאות הישראלית, כמו שרואים אותה דרך משקפיים תל אביביות- מושחרות מרוב פיח אוטובוסים, וכפי שהיא נשמעת באוזניים חרשות, שכבר לא שומעות כלום בגלל סימפוניית הפלצנות הבלתי פוסקת.
בתכנית, ששמה בישראל ”טינופת“, השיחות סבבו סביב סביח, קופסאות פלסטיק ושלום עם סוריה. אז נכון שבמנעד רחב שכזה, קשה לא למצוא עם מה להזדהות, אבל האמת היא שאני מזדהה כבר טוב מאוד עם החברים שלי כשאנחנו מנהלים את השיחות האלו בערב, או ליד ברזיית המים בעבודה. האמת היא שגם נסיעה חודשית במונית נותנת לי את ה“מנה“ שלי בשיחות שכאלו, ואין לי צורך בעוד. ההבדל הוא שבניגוד לחברי התכנית, נהג המונית הממוצע לא מקבל בהבנה כשיורדים על המוצא שלו או על השערות שלו בגב.
מה גם שעדיין לא הבנתי בשביל מה תכנית שלמה. הרי אין קשר בין קטע לקטע, ויכלו באותה מידה לשים אותה כקטעי מעבר בין תכניות של הערוץ. למה לא לשים מצלמה בסלון של המשתתפים? ואם כבר מנסים לפברק לנו שהנושאים כאילו נבחרו בספונטניות, אז למה עשמים את אילוסטרציות הנוף המרדימות במעברים? ומה הבמאי תורם בכלל חוץ מאשר צחוק מתפקע מתוזמן היטב נוסף ברקע?
מוסרים לי פה באוזנייה [תשתקו, אם הם קיבלו תכנית- אני רוצה אוזנייה!] שזו בכלל לא תכנית של ביפ אלא של ערוץ 3, ושכל ההקדמה בפסקה הראשונה היתה כדי ליצור סקרנות ולהביא קוראים. בגדול, אני לא נגד ההומור הזה, הוא דווקא בא לי טוב בתכניות כמו דאבל דייט- שהייתה מצויינת רק בזכות קטעי המעבר. אבל אי אפשר לבנות תכנית שלמה על בדיחות ”שמתם לב פעם ש“, למרות שבמדינה כמו שלנו לא חסרים דברים לשים לב אליהם. סיינפלד עשה את זה אולי, אבל הוא נעזר קלות בשחקנים, תפאורה ניו יורקית ודמויות מפותחות. אבל לעשות את זה ע“י 5 חבר‘ה בסלון מאולתר זה זלזול בצופה. ”אנחנו נשב לנו בתפאורה בינונית נשתה בירה, נדבר על המציאות כמו שרק אנחנו חווים אותה, ורק תראו איך כווווווווווולם ירצו להסתכל על זה. אתם יודעים למה? בגלל שזה בטלוויזיה.
וחבל שכך.
אתם יודעים מה? שכחו מכל מה שאמרתי. אני צופה שהתכנית הזו תהיה לא רעה בכלל. אני אסביר למה- כי אנחנו בעידן כזה של תחליפים. מסנג‘ר במקום שיחה עם חבר, בלון הליום וירטואלי בפייסבוק במקום ברכת יומולדת, ו-SMS הוא ביטוי נרדף לברכת חג שמח. אנחנו עוברים שינוי תרבותי. כנראה שגם ישיבה עם החברה בפאב או בסלון, כשהשיחה נודדת לזיכרונות ילדות וריבים על המילים הנכונות של השיר של הקטקטים, תתחלף בצפייה באנשים אחרים עושים את אותו הדבר. כי מסתבר שאנחנו עד כדי כך עצלנים.
הצעה לשיפור: לפזר להם על השולחן עיתונים יומיים, ידיעות ומעריב, ככה שבין לבין דיפדופים יזרקו הערות ציניות על המצב.
עכשיו תסלחו לי: 
זה האייקון שאומר שאני במצב כפית.
תודה לאלוהי הערוץ הראשון על אילה חסון,
ינון מגל נראה כמו ילד שלבש את החליפה של אבא,
מירב מילר חסרת אונים וגרפיקה טלוויזיונית במיטבה.
אבל רגע, חכו, יש פה גם בעד
הפעם החלטתי לא להיות כזו שלילית, ולנסות לספר על מהדורת מבט של אמש בצורה של ”בעד“ ו“נגד“, רק כדי להראות שאני יודעת גם למצוא את הטוב שבדברים, אם אני מתאמצת מאוד.
המהדורה נפתחה כרגיל, ב-3 כתבות ו-4 אורחים באולפן בעניין הפרשה שאין לנקוב בשמה. פשוט השם ”הפרשה החדשה“ כבר לא ממש מדוייק עכשיו שעברו השבועות, ומי יודע אם מחר לא תצות עוד אחת וניתקע בלי שם בשבילה. מזל שאיילה חסון הגיעה וריעננה את סדרת השאלות הקבועות. טון הדיבור שלה קצת מלחיץ, ואם אי פעם סוף העולם יגיע, היא תהיה זו שתעשה את הספירה לאחור במערכת הכריזה הלאומית. אבל היא בהחלט נראית ונשמעת מצויין ומעירה את העניינים, היא יכולה להעביר להם שיעורים על בגדים שמניחים את הדעת ואת הרשתית, והמקצועיות שלה גורמת למגל ומילר להחוויר [או אולי כל האדום הזה שהם לובשים גורם להם להיראות חיוורים?].
בנוגע למגל, גם אם מתעלמים מהצבע המזעזע של העניבה, וההתאמה העוד יותר מזעזעת שלו לבגדים של הבלונדה, נשארים עם הענין המציק של רוחב העניבה. הכתפיים הצרות, הראש הקטן יחסית של מגל, לא הולכים יחד עם עניבות רחבות, והוא נראה כמו ילד שלבש את החליפה של אבא. אז לתשומת ליבך מלבישה יקרה, במידה ואת עדיין שם ולא קיבלת הצעת עבודה מאיזה קרקס אחרי הקטסטרופה של אתמול: את החליפה, בניגוד לנעליים הגדולות שחיים יבין השאיר מאחור, אפשר להצר.
אולי היה זה כל האדום הצעקני הזה שהחריש אוזניים, או אולי וכסלר לא מצאה בייביסיטר לילדים והם עשו בלאגן באולפן, אבל משהו מנע מאנשי הסאונד לשים לב שנסראללה אילם בנאומו. תוך דקותיים הכתבה נקטעת באמצע, בלי שום התייחסות לתקלה. בטח אף אחד לא שם לב, גם ככה אף אחד לא צופה בנו.. היי אמא! ינון כבר מגיש את האייטם הבא, ולצידו מרחף המבט חסר האונים של מירב, שמתבוננת למצלמה בקיפאון האופייני שיכול להיות הטרייד מארק של המהדורה. העיניים עוקבות אחר הטלפרומטר באימה. אין תחושה שהם מקשיבים זה לזה, מילר ומגל. רואים את זה בזווית הישיבה שלהם, מקבילים למסך, ומקבילים אחד לשני. אז אם הם לא מקשיבים אחד לשני, איזו סיבה יש לצופה להקשיב להם ולא לקפוץ לאתר חדשות איכותי ולקרוא בעצמם?
ומה עשו עורכי המהדורה כשגילו כי משפחות החטופים אינן מוכנות להגיב על השיחות לשחרורם מבלי שתהיה התפתחות, ואין מי שיישבר ויבכה מול המסך? הפיתרון היחיד ההגיוני הרי, הוא לשלוף תמונות של חבר מהפלוגה בוכה, מדצמבר 2006! אני רק מדמיינת את הכתבים חופרים בארכיון, משווים את השלל, כשאחד מתנשא: ”מצאתי ראיון עם חצי קוב דמעות, אצלך יש רק שליש. שלי זוכה“.
שימו לב לתמונה המצורפת, ולגרפיקה המתקדמת של ערוץ 1, שכדי לטשטש את אביו של הפצוע, עיוותו את התמונה בגרפיקה מתקדמת, וכדי להיות בטוחים באמת שלא יזהו אותו- טישטשו לו ליתר ביטחון גם את הכרס הקטנה. הם מקדימים את זמנם, אני אומרת לכם.
”על גראד ועל Greed“: הצעה שלי לכותרת אופציונלית לכתבה על רכישת הדירות בשדרות ע“י משקיעים מהמרכז שמנצלים את המחירים הנמוכים.
אז מה היה לנו במהדורה?
צה“ל: היה!
שדרות: היה!
בכי: היה!
שחיתות: אף פעם לא חסר!
פלילים: היה!
ואחרון חביב: סיקור על חבורה של אנגלים ספוגי זיעה ובוץ שמבצעים מרדף אחרי גלגל גבינה ענק, שמתגלגל במורד הר, והם מידרדרים אחריו למטה בחוסר שליטה כשגפיהם מושלכים לכל עבר, וקוראים לזה ’ספורט‘ [או שמו השני הלא הוא: בוא ננסה להשאיר טעם טוב בפה של הצופה שהרגע זימברנו לו את הצורה בשעה של חדשות רעות. שיחשוב לפחות, כמה טוב שהוא לא אינפנטיל כמו האנגלים האלה, והפיש אנד צ‘יפס בביג בן שלהם, ושיחזור לצפות בנו מחר]: היה! היה! היה!
רשימת ה“בעד“ של המהדורה: אין פרסומות.
פורסם במקור כאן: מהדורת מבט מגישה: פינוקיו פוגש את כיפה אדומה
הפוסט יתעדכן בקרוב, עד אז- קבלו:
אתם מוזמנים לשים פה מה שבא לכם, עד שהפוסט יקבל צורה. כל מה שכתבתי בינתיים הוא:
”מה זה החרטא הזה?!“, [ז‘וז‘ו חלסטרה]
”מחלקת תלבושות, אינעל ראבאק!“ [פלטפוס]
וסיפורי אגדות האחים גרים [פינוקיו פוגש את כיפה אדומה, בביצוע מרגש לעמי ותמי]
א
תמיד התבלבלתי בין יום כיפור ליום העצמאות. בכל שנה כשהיה מתקרב התאריך של אחד מהם- הייתי חושב שהגיע דווקא השני. אבא היה שואל אותי בכל שנה מה הבעיה לזכור את זה. הוא היה צוחק תוך כדי, אבל שמעתי שהוא גם קצת כועס עלי. במיוחד כשאמרתי את זה בערב ראש השנה ליד המשפחה.
”אני לא זוכר כי אני לא מבין“ עניתי לו כשהמבט שלי מושפל לצלחת, בעודי מנסה למלא את הכף במרק מבלי הגבעולים הארוכים של הסלרי של דודה עליזה.
”מה יש כאן להבין? תאריך זה תאריך“ היה עונה, הפעם אפילו מבלי לנסות להסתיר את חוסר הסבלנות שלו. תוך כדי כך היה מציץ על שאר האורחים לבחון את תגובתם, מנסה להרגיע אותם שאני מתלוצץ ולא שואל ברצינות.
התחלתי לדבר בגיל מאוד מאוחר. אבא תמיד אומר שהתביישתי מאמא, כי בדיוק כשהיא עזבה, בגיל שנתיים וחצי אמרתי את המילה הראשונה שלי. הוא תמיד אומר שהוא דאג לי, ולא ידע מה יהיה. אבל בימים כמו היום- שהוא כועס על ששכחתי שעוד מעט יום כיפור, או עצמאות, נראה לי שהוא היה מעדיף שלא הייתי בכלל מתחיל לדבר. אני מפסיק לפעמים. סתם ככה, לדבר. אני לא עושה איתו ברוגז או משהו- אני עדיין מדבר עם הידיים ובציורים, אבל אני שותק. כי אני יודע שהשאלות שלי יכולות לשגע פילים במשקל נוצה- כמו שהוא אומר. ולמרות שהוא אפילו לא קרוב למשקל של פיל, אני יודע שהוא מתכוון לעצמו.
”בראש השנה ובסוכות שמחים, נכון?“ המשכתי מבלי להישיר אליו מבט.
אבא לא ענה. הוא לא רצה להיכנס לדיון הזה.
”בוודאי ששמחים. כמו שאתה שמח פה איתנו“ דודה עליזה השיבה עם החיוך התמידי שלה.
”אבל יום כיפור הוא יום עצוב, כי אסור לרכב על האופניים ואין בו זיקוקים. אז למה הוא תקוע שם בלוח שנה? צריך להחליף ביניהם.“ עניתי, וידעתי שאבא מנסה לתפוס את המבט שלי כדי לסמן לי להפסיק.
”להחליף בין החגים?“ היא צחקה.
”כן, את יום העצמאות, שהוא שמח- להביא לעכשיו, אחרי ראש השנה, ואת כיפור לשים על יד יום הזיכרון ויום השואה.“ המשכתי . ”ככה אפשר לעמוד באזעקה תוך כדי הצום של יום כיפור ו..“
”צפירה. לא אזעקה, חמוד. צפירה“ היא חייכה לכיוונו של אבא.
”אל תעודדי אותו עליזה. הוא צריך להבין שיש דברים שאי אפשר לשנות.“ הוא הביט עלי עכשיו, עד שהמבטים שלנו ננעלו זה בזה, והמשיך ”לא משנה כמה רוצים“
אני לא יודע אם הוא התכוון לחגים או אולי לזה שאמא לא חזרה, אבל אחרי שהוא אמר את זה קרה דבר מוזר, ופתאום כל השולחן השתתק ונעץ מבטים על אבא. מרוב שקט שמעו את הכף שלי בכל פעם שהיא פגעה בדפנות של הצלחת. אז הפסקתי לנסות להתחמק מהסלרי, ואכלתי אותו למרות שהוא מר לי. אז יצא לי פרצוף לא טוב, בדיוק כשדודה עליזה העבירה אליי מבט עצוב.
ח“ח לאהוד אולמרט! המשך בעמוד 2
עמוד 2: חקירה חדשה לאהוד אולמרט בדבר מעטפות מזומנים שקיבל מטלנסקי
ארץ נהדרת סיימה עוד עונה, אבל לפני שתתלוננו שימי ראשון ריקניים מדי, מחליפה אותה בלוח השידורים תכנית אחרת שעושה צחוק מתרבות ישראלית- כוכב נולד.
”אני לא חזאית, אני סתם בהריון“
10 מטוסי חיל אוויר עדיין מקורקעים, והתקלה המסתורית לא נחשפה. ”כל עוד יש מטוסים מקורקעים, התחושה לא נעימה. נכון שיש מסננים, ונכון שמגבילים את משך הטיסה, אבל אנחנו מצפים לשמור על מדיניות הפתיחות בחיל”. תזכורת- הדובר הינו טייס בחיל האוויר:
לא נגעתי: ”אנחנו מרגישים הכי גאים בעולם לייצג את ישראל!“ [זמרי הליווי של בעז מעודה באירוויזיון]
ועל זה נאמר: גם הם לא יגעו בך חזרה מיכל…
מבצע פינוי אשפה באיטליה. ראש הממשלה האיטלקי הודיע כי הממשלה הכינה תכנית חירום כדי לפתור את בעיית האשפה. שרת החוץ הביעה תמיכה ומוסרת: ”אנו עמלים על מבצע דומה כאן בארץ מזה מספר שבועות.“
אסיים במשהו שבוער בי כבר שבוע וחצי:
חברות הסלולאר הצליחו להפיל שבוי נוסף במלחמה שלהן אחת בשניה. ועד הדרך- ממסחרות את התרבות הישראלית, הפעם- בדמותו של יהונתן גפן בקול הצמר גפן שלו, השרוף בקצוות. מי שמוטרד מהענין כמוני מוזמן לעשות מה שאני עושה בכל פעם שאני נתקלת בפרסומת הזו, ופשוט לשנות בראש את המילה ”קסם“ למילה ”כסף“ ולקבל מטעמים, כמו למשל:
הכסף מאפשר לנו לנוע ממקום למקום, ולחזור לאותה נקודה
כסף הוא הרגע של החושך לפני הסערה
וכמובן:
כולנו זמרים ונגנים, ואין מה לעשות- זה פשוט בוער בנו בפנים. כולנו חלק מאותו הכסף של תרבות ישראלית.
כי בסופו של דבר כל מה שעובר לנו בראש זה כמה הוא עלה להם. כמה עלה לקופירייטרים זבי החוטם שהיו איתו באולפן ההקלטות ואמרו לו דרך חלון שקוף בעיניים מלאות תאוות בצע: ”לא לא, יוני, תעשה שזה ישמע כמה שיותר הכבשה השש עשרה“, כמה עלה לאותם פירסומאים שישבו במשרדים ואמרו: ”גפן הוא גדול יותר מאיינשטיין, וסומכים עליו יותר מאשר על נינט! וזה עיקר הקמפיין שלנו- שום דבר מעבר!“ ולא משנה כמה ידברו איתנו בקמפיין הזה על תרבות ישראלית, חברות הסלולאר הן אלו שמבזות ומזילות דווקא אותה, בכך שהן מלמדות אותנו שלכל אחד יש מחיר, ולצערנו- זו תמציתה האמיתית של [חוסר] התרבות הישראלית.
יצפאן צץ בשישי בערב במיני קמפיין בנוגע להפרעת קשב ממנה הוא סובל, או יותר נכון- הצופים שלו סובלים. אחרי שצפיתי במהדורת חדשות 10 אמש, אני מתחילה לחשוב שאולי אף אני סובלת מהפרעת קשב, אחרת אין לי הסבר לכך שלאורך המהדורה כולה לא הצלחתי להסיט את המבט משעון היד של מיקי. השעון היה בצבע לבן, עשוי ”פלסטיק יוקרתי“, ומימדיו מכובדים ביותר. למעשה הוא היה כ“כ גדול שהדבר היחיד החיובי בגודל העצום שלו הוא שקל מאוד לדוג אותו ממכונת ההפתעות בארקייד השכונתי.
את ההתרחשויות בסין מראים בחדשות רק כשמוצאים סרטונים מזעזעים בסדר גודל של מאות נפגעים, או כשמוצאים משפחה ישראלית שקשורה לאסון, עדיפות לחד הורית, עדיפות לבעלי בן/ בת יחיד/ה שנעדרים באיזור שנפגע, עדיפות לדמעות, או משהו שקשור לאולימפיאדה. מי קבע את ”שערי החליפין“ הללו של זמן המסך, ומה עושה מי שזה לא מוצא חן בעיניו? בגסות אפשר לסכם שהחדשות מנסות להחדיר לנו לראש משוואה פשוטה: מאות/ אלפי סינים פגועים = נעדר ישראלי אחד = בניית אולם שחייה מתקדם. אז תלמדו את זה טוב טוב, בקרוב בוחן פתע.
יעקב אילון היה בארה“ב בשבוע שעבר, ואין מה להשוות- המהדורה נראית הרבה יותר טוב מאז שחזר. כשהוא איננו, מיקי לא נראית כמי שמנהלת ומובילה את המהדורה- זה ענין של דיבור, לבוש, שפת גוף ועוד. היא מקסימום עוברת בתור אם מלווה בטיול שנתי של הבן. את תפקיד הבן ניתן זמנית לחיים אתגר, רק למען מהימנות המטאפורה וקישור למשפט הבא. הבעיה עם הפינות של חיים אתגר, היא שהן מסתיימות עוד לפני שהתחילו. עוד בפרומו לפינה בו מציגים בקצרה את הצפוי להיות בפינתו של פליט- פינס, כל התמונות כבר מוצגות, וחלף לו עם הרוח האייטם. האם מדובר בניסיון של 10 למשוך קהל אחר, צעיר יותר? אל תטרחו. הקהל הזה מוצא הכל כבר ברשת הרבה לפני שחיים אתגר מספיק להגיד בפעם המיליון ”אולי שוב נלך על העניבה הוורודה?“.
חשבנו שזה מאחורינו, אבל האייטם על גמר הישרדות הגיע במלוא הדרו מהר מאוד במהדורת החדשות, טוב, ירים יד הנאיבי שחשב שיוותרו על הפרגון העצמי שלהם על שבירת שיאי רייטינג שהם עצמם קבעו בערוץ 10. אם עד עכשיו היה הכל בשביל רייטינג, מה התירוץ ליח“צ הבלתי פוסק עכשיו התכנית הסתיימה? למרות שכשאני חושבת על זה- תכלס, אתם באמת צריכים להיות גאים, כי לא כל אחד מסוגל ללקק לעצמו את הטוסיק. אתם צריכים לעבוד בקרקס עם כזו גמישות.
רוצה לקנות כפתור בשקל?
אני כבר שומעת את הקול של אחת הדוגמטיפשות ב“מצלצלים“ אומרת: ”כמה כפתורים יש על החולצה של גיא?“ ושוב, ושוב, ושוב, מאזין אחר מאזין טועים בספירה, עד שיגיע המאזין שהשכיל לספור גם את הכפתורים בקצות השרוולים, ואפילו אפילו- את השניים המצורפים בתפר הפנימי למקרה של תאונות. סה“כ: 217 כפתורים! זה בדוק, תספרו, וכשאתם עולים לשידור, עשו לי טובה ותשטפו אותם בצעקות על זה שהם עוסקים בבידור הכי נמוך שיש.
פורסם במקור כאן: דני רופ: ”מספיק עם הצהוב!“
בלייזר הוציא בשבוע שעבר את מגזין בגדי הים 2008. הדוגמניות צולמו נוטפות סקס אפיל בחוף ”שקר כלשהו“, בטכניקת תלת מימד. כדי להינות במיוחד מההפקה המיוחדת צורפו לכל גיליון משקפיים מיוחדים. חבל שלא הלכתם עד הסוף וצירפתם לגיליון בקבוקון קרם לחות וטישו.
איזה כיף לעינב גלילי שמנכ“ל ערוץ 2 נתן לה תכנית רק בגלל אוזני ארנב וחלונות נקיים. כשאני התייצבתי עם אותה תלבושת מחוץ למשרדו, אוחזת צינור גדול לניקוי החלונות, מסובבת אותו מעל הראש כמו לאסו- כל מה שקיבלתי היה צו הרחקה. התכנית נקראת ”באה בטוב“, והיא עולה כמעט במקביל לתכנית אחרת שתיקרא ”כוונות טובות“. שימו לב איך רשת ”באה בטוב“, עם ”כוונות טובות“- אולי כדי לפייס אותנו על משהו? לא מעניין אותי כמה חלונות גלילי תבריק, זה עדיין לא מכפר על עוגמת הנפש שגרמו לנו עם ”עושים צחוק מעבודה“.
מי שפיספס את ערב השידורים בו הוסר צו איסור הפרסום על פרשת אולמרט החדשה, הפסיד ובגדול. אסופה של מגישים, פרשנים, משפטנים, פוליטיקאים ורינה מצליח- שיושבים סביב שולחן אולפן החדשות, במשך 60 דקות מדקלמים ”צו איסור הפירסום יוסר בעוד דקות אחדות“. הם יושבים שם בדריכות שיא, על קצות הכיסאות, קריצה שם, רמיזות פה, נוגעים קלות בסיפור ומיד מדגישים שאי אפשר ממש לחשוף, מציגים דמות מטושטשת, כך במשך 60 דקות מגרים את הצופה במשחק מקדים מתסכל, נוגעים לא נוגעים. אבל ברגע שהוסר הצו החלה שם אורגייה המונית של דיווחים- קצב הדיבור הוכפל, כל אחד הטיס מהפה את כל המידע שהצטבר לו בעשרת ימי השתיקה הללו, מי שבא- ברוך הבא, עוד פרשן, עוד הקלטה, עוד צילום, אז מה אם הוא ארכיוני. חצי שעה של טירוף חושים, והידיעה היתה חמה, רק בשביל אנשי המהדורה- ולא בשביל הצופה שקרא את רב הפרטים בעיתונות הזרה שחשפה הכל הרבה לפני. בואו ניכנס לפרופורציות- בסך הכל תפסתם טרמפ על זה שכולם ממתינים לנאום ראש הממשלה, אז תנו קצת לנוח ממשאבת האוויר בדמות השפתיים שלכם, שמנפחת ומפמפמת לנו את המוח, אולי דווקא עכשיו תנו לנו את אחת מהכתבות הסתמיות שלכם על האלפקה הצ‘כית שיודעת לשיר את ההמנון הלאומי, שיהיה לנו קצת שקט. אני לא אתפלא אם חצי שעה אח“כ, כשעברו לנאום ראש הממשלה, נשענו כולם בכיסאותיהם באפיסת כוחות, ואז אילון, מגל או קושמרו זרקו לאוויר: ”וואו, זה היה טוב. למישהו יש סיגריה?“
כוכב נולד הגיחו משממת הרייטינג בפרסומת לאודישנים, המציגה בחורה צעירה שמבצעת רצח אופי לשיר של שלום חנוך. מוזרים כאלה, אחרי 5 עונות בהן ניסיתם לשכנע את המבקרים שאתם פה כדי לקדם מוזיקה ישראלית, דווקא את הזייפנית הזו ושכמותה אתם מזמינים להגשים חלום? איזה חלום יש לה חוץ מאשר לבצע לנו אונס קבוצתי על עור התוף?!
ביום העצמאות שידר ערוץ 3 ברצף מאתיים תכניות של ערב טוב עם גיא פינס. טוב, זה הרגיש כמו מאתיים. נשגב מבינתי איך הם שומרים על ארשת פנים כ“כ רצינית, כשהם בעיצומו של דיון מעמיק על הגבות של אניה בוקשטיין. גיא והגאייז [כאילו Guys, למה חשבתם שהתכוונתי??] דיברו בספיישלים על מה נכנס ומה לא נכנס ל“קפסולת הזמן“. הכוונה היתה לקבוע איזה טרנד יישמר לעוד 10 שנים [-הבנדנה של טאיינו] ומה נשאר בחוץ וישכח במהרה [-השתלים של נעמה]. אירוני בעיניי שדווקא התכנית הזו, שהופכת לא רלוונטית תוך כדי שידור, מתעסקת במה יהיה אין ומה אאוט בעוד 10 שנים. הרי ככל שעידן האינטרנט מתקדם לו, וכל אחד עם פלאפון דור שלישי יכול לתפקד כצלם פפרצי, והפצת סירטונים זה עניין שדורש רק חשבון פייסבוק ואפליקציה כזו או אחרת- הרי שבעוד 10 שנים דווקא גיא וחבריו לא ילוו אותנו. אז ביי גיא, וקח איתך את כל הכתבים שלך- שמתם למנהג המוזר שלו להעסיק רק כתבים שדומים לו? מבנה הגוף הקטן והגוצי, הכתפיים הצרות, סגנון הלבוש הגיק שיק. בחיי, אולי זה רק בשביל לחסוך בבגדים בחדר ההלבשה, אבל כשצופים בתכנית שלו- אפשר לחשוב שיש מחסור חמור מאוד בצווארים בארץ.
והיום בפינת הפירגון: מגיע מזל טוב לארץ נהדרת שאחרי עונה של ניצבות מצאו סוף סוף מקום טוב למאור כהן - מאחורי הגיטרה, תוך כדי שירה!! מי היה מאמין. הבנאדם אפילו יכל לעשות מזה קריירה.
כשהתייצבתי על מפתן ערוץ 2 לקראת הצפייה במהדורת החדשות, חשבתי לעצמי איזה כיף יהיה לי רק אני ויונית- בלי דו שיח מאולץ בין שני מגישים, בלי הסחות דעת בדמותם של חזאים חרמנים ובלי תפאורה מהמאה שעברה שמאיימת לקרוס כמו במהדורות השכנות. אבל לצערי יונית איכזבה כשהתייצבה לאירוע בחולצת מלמלה צחורה יותר משמלת השבת של חנה‘לה, ומילא זה, אבל מעליה כמו חנטו אותה בווסט הדוק במרקם דמוי שטיח כניסה. זקופה כמו לום, ללא תזוזה על הכיסא, בהירה בפניה כמו בובת חרסינה. ואני, מול המסך מאוכזבת- יוניתי שלי, הרי את בקושי נושמת בלבוש הזה, איך תגישי את המהדורה? איך תעמדי בתזזיתיות גבותיו של נוסבאום? והכי חשוב- איך תמצאי לעצמך חתן עם האיפור הכהה מסביב לעיניים? עם המראה הזה, הערב אפילו נקרופילים ילינו שאת קרה מדי.
בכותרות מככבת כצפוי ”חקירת אולמרט החדשה“ [הכניסו בדיחה על המילה ”החדשה“]. נוסבאום מדגיש כי ”כל הגורמים מתחמקים באלגנטיות מתפוח האדמה הלוהט הזה“. תפוח אדמה, אני עוד מבינה, משה. אבל להגיד ”לוהט“ על שולה זקן? לא מתאים. אם צריך לסכם בשורה אחת את כל הסיפור, נראה ש“אולמרט מתלוצץ עם חוקריו ומראייניו“. וכולנו יודעים מה זה אומר בנוגע לעתיד- מוות מוחי, רק שהפעם יסבלו ממנו דווקא האזרחים בהמתנה לסיום הפרשה.
הדבר הכי מציק היה התחושה שכולם במהדורה יודעים משהו ולא יכולים לגלות לי. מילא זה, אבל הם גם רומזים החצופים: וואוו וואוו, מיכל, מה אמר היום אולמרט בחקירה. היית נגנבת אם היית יודעת! ואני מנסה בטלפטיה: נו, תגלו רק קצת! מה אמר? והוא אשם? ת-ג-ל-ו ל-י מ-ש-ה-ו !!! והם עונים בטון שחושף רק את העובדה שהם מרוצים מעצמם: הלוואי שיכולנו לספר לך. צו איסור פרסום ממי. למרות תקוותי שהצטרפותם של נוסבאום ואברמוביץ‘ לשולחן תפיח קצת חיים במהדורה, התבדיתי. עדיין היה חסר משהו אישי שאני לא מצאתי, איזשהו חום שמקורו אינו במחליק השיער של יונית.
ועכשיו לפינתנו: ”בואו נקדם את התכניות של הערוץ באמצעות מהדורת החדשות“. ודאי הזדעזעתם לשמוע שקרן פלס וארז טל יעטרו את המסך לכבוד שיר השישים שישודר בערוץ 2. מי שלא שמע, גילה את זה אתמול בחדשות. לא בזמן הפרסומות אלא במהדורה עצמה. הקידום היה על חשבון מותו של פולי ז“ל. במסגרת האירוע, שני גששיו ביצעו את ”לו יהי“ על במה קודרת, בחליפות שחורות. זה כמובן רק שיר אחד מהמשדר הצפוי, אבל מוות= קשר עקיף למהדורת חדשות, אז למה שלא נציג את הצילומים? ולמה שלא נשלח כתב לראיין אותם בסימן ”בואו נוציא מהם דמעה, ואז אף אחד לא יוכל לבקר אותנו על האייטם הפרסומי לגמרי הזה“? נמוך.
אישית כבר סימנתי לי להתרחק כמה שיותר מהמסך לרגל דו הפרצופיות של שני המנחים. קרן תביא את מבט ה“מכרתי מלא אלבומים, אז כנראה שאני מוזיקאית לא רעה בכלל“, וארז את מבט ה“מכרתי מלא פורמטים, אז כנראה שאני איש טלוויזיה משכמי ומעלה“. אולי אתם צודקים, אבל זה לא משנה את העובדה שאני מעדיפה לראות שידורים מחזוריים של אודטה במשך חודש שלם, מאשר לצפות בכם מנחים תכנית על מוזיקה. ועוד שניהם יחד על אותו מסך, השם ישמור.
אמרנו אייטם מיותר? קחו עוד אחד, און דה האוס. שניה אחרי שהתלוננתי על זה שהוסט שלה צמוד מדי, יונית מורידה אותו [מטאפורית כמובן, סוטים] ועוברת לסינור מטבח. לכתבה כיצד להפוך את הבשר מהמנגל הביתי לארוחת גורמה. לא יודעת מה איתכם- אבל אצלנו כשעושים מנגל יום עצמאות, אם מתמזמזים על מריונרה ופירורי לחם על כל שיפוד ונתח בשר- מישהו מהאחראים למחדל יצאו מהאירוע בלי אצבע. לא בקטע של רוע, פשוט חייבים לשים משהו על הגריל שיישמור בינתיים על הגחלים בוערות.
חוץ מזה, בערב כמו זה, כולנו נהיה עם אפינו צמודים למסך ולמכבי שעה אחרי המהדורה, אז שישמרו את השפים הסנובים שלהם לשעה אחרת. במקום זה היה עדיף להראות לנו מה האסטרטגיה המוצלחת ביותר לפיצוח גרעינים, או 10 מקומות ציבוריים חינמיים שמציגים את הגמר ע“ג מסך מפנק. אבל הרי אין מצב שהספרה 10 או הפיינל פור יופיעו על מסכי ערוץ 2 מעבר למינימום. כשחושבים על זה- מדובר רק בעוד סוג של ”איסור פרסום“.
היום בבוקר כשהתעוררתי ניגשתי למטבח ולחצתי על הכפתור של הקומקום החשמלי. בזמן שהמתנתי שהמים ירתחו התחילה הצפירה. נשארתי לעמוד שם, מופתעת מהתזמון בראש מורכן, ופתאום הקומקום התחיל לעשות את הרעש שלו, וחשבתי פתאום איזה חוסר כבוד זה לעמוד בצפירה של יום השואה, ועל הדרך להמתין למים שירתחו. אז בלי שאף אחד ירגיש, לקחתי 5 צעדים גדולים, והשתדלתי מאוד שהם יהיו צעדים רציניים כאלה, ולא ג‘ון קליזים, ועברתי לחדר שינה. נעמדתי שם והרגשתי הרבה יותר טוב.
ואז בעוד אני עומדת ומתאמצת לנקות את הראש, קוטע אותי השעון המעורר של הסלולארי שמזכיר לי שלחצתי על הסנוז לפני שעה וחצי. בהתחלה היה רק צפצוף קטן, אבל התפתח, אתם יודעים איך זה. תוך כדי שהוא צועק עליי יותר חזק ויותר חזק, שמעתי את הקומקום עושה משהו דומה לשריקה, והבנתי שאין, השנה הזאת עשיתי את הפדיחה, ורק רציתי שהשואה הזאת תיגמר [ופשוט ידעתי כשחשבתי את זה שזה לא מצחיק, במיוחד לא היום]. ותוך כדי שאני שומעת את המים מבעבעים יותר ויותר, נזכרתי שהקומקום הוא של חברה גרמנית אחת, אז מצד אחד כעסתי שדווקא איתו אני חולקת את הצפירה, אבל מצד שני הייתי מבסוטה עד הירח שהמיים מבעבעים לו ושורפים אותו מבפנים את הבנזונה, כי בטח בסבא שלו הרתיחו מים לקפה של היטלר.
אחרי כל הענין הזה שמתי ג‘ינס וחולצה שחורה וירדתי למטה בשביל הקפה, כי אלוהים יודע מה הקומקום מתכנן מאחורי הגב שלי, ויש מצב שגם המיקסר משתף איתו פעולה.
למטה קניתי מעריב, וקראתי החברה שאמורה לדאוג לניצולים העבירה בינתיים רק 60 מיליון ש“ח לניצולים עצמם. למרות שנכסיה מוערכים בכ-700 מיליון ש“ח. כאילו שזה לא מספיק גרוע, החברה הוציאה כמעט 60 מליון ש“ח על דברים כמו תמיכה בפרוייקטים, תפעול מנהלות ומשכורות. השנה גם צירפה לשורותיה 13 עובדים נוספים להצטרף לגירבו“צ ההמוני. עוד עובדים = עוד משכורות = פחות כסף לניצולים. בנוסף, כידוע לכם, בישראל כמו בישראל: העלאה בכוח אדם אומרת ירידה ביעילות העובדים.
תוך כדי קריאה ברחה לי דמעה ונחתה על העיתון. ואני נשבעת לכם [שוב]- לא ראיתי מעולם צדק כמו טיפת דמעה המתנפצת על הטקסט שעורר אותה לצאת. כמו תוקפת אותו בחזרה. קחו עשירית מההשקעה בחינגת יום העצמאות או אפילו את מה שהושקע בטכסי יום השואה וחלקו אותו להם, מוגזם מצידי להעריך שמשפחות הקורבנות יקבלו את זה בהבנה? הרי כל משכורת לסאונדמן או מאבטח בכל אחד מהטכסים הללו, יכלה לחמם או להאכיל את אחד מהגיבורים האלה, שרק מבקשים להזדקן בכבוד. וכמה שמצער להודות, לא נשאר להם הרבה זמן. הכסף הזה לא יקנה להם מכונית, אלא רק ישים להם אוכל בפה. רק במדינה שלנו טומנים את הראש בחול, עד שמאוחר מדי לטפל בבעיה.
אז גם אם השנה קשה לומר שהתייחדתי עם זכרם של קורבנות השואה, אולי ראוי יותר להתעסק דווקא בניצולים שחיים במצב כלכלי קשה עד מחפיר. כי בהתחשב במחירים הנוסקים ובאימפוטנציה של המדינה והחברה שאמורה לעזור להם- נראה שבשנה הבאה נעמוד גם לזכרם.
אמש במהדורת החדשות של ערוץ 1
חליפה תכלת למגישה, עניבה תכלת למגיש, זהו חברים, אפשר לשחרר את המלבישה הביתה אחרי פרץ יצירתי שכזה. זו בטח אותה אחת ש“הלבישה“ את קירות המהדורה בצבעים תכלת ולבן, כי הפלא ופלא- מילר מתמזגת כמו זיקית מנוסה עם הרקע שמאחוריה. כאילו שלא מספיקה האנמיות שלה, גם הלבוש שלה לא רומז אפילו שמדובר במהדורת חדשות עדכנית במדינה הכי סוערת במזה“ת. להתעורר, להתעורר, אתם בטלוויזיה, חדשות! פריים טיים בייבי, מישהו מהערוץ הראשון עוד זוכר מה זה? או שהם התרגלו שאין להם צופים בשעות הללו, אז הפסיקו לנסות?
בעוד ינון ומירב עסוקים בהצגת הכתבות, אני מחפשת מעט רגש: כעס, חמלה, מה מעוררת אצלם הכתבה? תנו רמז לצופה שזיפזפ בטעות ועוד לא נרדם. אבל המבט הנייטרלי המזוגג, והטון המונוטוני אינם מוסרים דבר. יש שיאמרו שמסתוריות מעוררת סקרנות ועל כן הינה דבר חיובי במהדורת חדשות. אני אומרת: אם המגישים שם רק כדי להקריא את הטקסט מבלי לתת שום אינפוט משלהם, אז אנא מכם עורכי המהדורה- כוונו את המצלמות לטלפרומפטר, אני יודעת לקרוא לבד. שלחו את מגל ומילר [M&M] שיצאו בחיפושים אחר הסטייליסט האבוד של מבט. אם יש דבר אחד שנצפה במהדורה שלא היה במצב סטטי מאובן, זה היה התסרוקת של מילר.
מנהג מציק נוסף של המגישים הוא בסיום כל כתבה- לעשות פאוזה קצרה המלווה בכיווץ שפתיים חסר אונים. כתבה של 4 דקות, ראבאק, אין לכם איזו הערונת? למה שלפחות לא תתנו לנו את הינד הראש בליווי ”מדאיג מאוד“, או את הנהון מפרגן עם ”כל הכבוד“ בצידו.
המגישים גם החליפו מקומות מאז הפעם האחרונה שצפיתי במהדורה, אמש מירב ישבה בצד שמאל של המסך. האם מדובר בניסיון להדגיש את השוני בינם לחדשות 10? כי אין צורך להתאמץ, זה בא לכם בטבעיות.
למרות שאני בד“כ לא מתעניינת, דיווח הספורט היה החלק הכי קצבי ומעניין במהדורה. אולי אלו האירועים המרגשים- הפיינל פור בנוסף לניצחון הלא צפוי של גרנט שסוף סוף יכול להגיד ”אמרתי לכם“ ועוד בערב יום השואה עם טלאי הזדהות על הזרוע. אתם שומעים את האישה השמנה שרה ברקע? בוני גינסבורג מכבד בנוכחות, ואיזו נוכחות. סוף סוף מישהו שמדבר למצלמה בשצף קצף, זריזות, לענין. אולי ערוץ אחד בכלל צריך פרשן ספורט שיגיש את המהדורה, אולי כל החיפושים היו עד עתה בזירה הלא נכונה? נקודה למחשבה.
אחוקיות באולפן:
ינון: ”תודה בוני“
בוני: ”בכיף“
בכתבה על לירז בת ה-16 שעברה השתלת איבריו של ילד שנהרג, נאמר שהנערה עברה תקופה קשה, בה ”כמה פעמים כבר עמדה למות“
לי זה עשה רע. מאוד רע אפילו
יונית מתוקתקת מא‘ ועד ת‘, דני קושמרו
נראה כמו איש הפח, מיקי חיימוביץ‘ יכולה
לשמש כהתראה לפני נחיתת קאסם או
איזו מלחמה, ומתי לעזאזל יעקב אילון
ידווח על תוצאות האמת של הויאגרה שלו?
הערוצים השונים מצאו כל אחד, נוסחא ייחודית משלו למהדורת החדשות. בערוץ 10 יעקב ומיקי עושים יחד שמות בכתבות, באולפן נוטף מתח מיני שאינו אופייני לזוגיות ותיקה כמו שלהם. בערוץ 2 ביחד אבל לחוד - יונית מלכת הקרח המתוקתקת מא‘ ועד ת‘ בחליפות הדוקות, ודני קושמרו איש הפח - שעדיין מרגיש לי כמגיש החדשות, אולי בגלל הותק של יונית, אבל כל הזמן יש תחושה שכל רגע יקפיצו אותו לאפסנאות להביא אבקת חשמל בשביל לסדר את הבלורית של אהוד יערי.
ואחרון אחרון, אבל באופן אירוני - גם הראשון תרתי משמע: ערוץ 1, שינסה הכל כדי ללכת נג הזרם של השניים ההם: החל ממהדורה בשעה מאוחרת יותר, בלי פרסומות מן הסתם, ושני מגישים יבשושים שנראים כאילו צולמו בזמן שהם מחכים לאבא שיחזור מהעבודה, לובשים בבגדים של ההורים ומשחקים במגיש ומגישה. ואפרופו הולכים נגד הזרם, נראה שמירב מילר עצמה הולכת נגד הרוח בכל ערב לפני המהדורה, אם לשפוט לפי הפריזורה שלה.
אמש התיישבתי לצפות במהדורת החדשות של ערוץ 10
המהדורה נפתחה בפיצוץ, של הכור הסורי כמובן. למרות ששמעתי על התחקיר האמריקאי, חשבתי שאנחנו [ישראל] כבר אחרי זה. מאז ספטמבר 2007 עברו הרבה מים בנהר וחלקיקים בצנטריפוגות. אם לשפוט לפי טון הדיווח של אלון בן דוד בכתבה אפשר לחשוב שאנחנו תחת התקפה גרעינית, למרות שמזה שנה אין כור ואין גרעיני עפולה. הרי כבר ניתחנו את הסכנות, יתרונות, חסרונות, ראינו תמונות של הלפני, של האחרי, אפילו גוגל earth הצטרף לחגיגה. אז דווקא עכשיו, כמעט שנה אחרי האירוע, למי יש כוח לאמריקאים? הם כמו הילד קטן שבא לעשות לדודים ולהורים הצגה בסלון בפעם המאה ורוצים לרצות אותו אז מקשיבים.
יש לי תיאוריה שאני מקווה להוכיח כנכונה, שבימים עם מעט תאונות, הרוגים, פצועים ובאופן כללי - מעט דם, הלבוש של המגישים משתנה בהתאם כדי לאזן את מדד הצבע האדום שמופיע על המסך. למשל אמש, מיקי הגיעה בחולצת כפתורים שנראה שיצאה מהמערב הפרוע עם כיסים והכל בצבע אדום אש, שזועקת יותר מכל אזעקה בשדרות. אלה חדשות טובות לתושבי עין הבשור שבאחת הכתבות נמסר, כי הם אינם שומעים את התראת הצבע האדום. אין בעיה חברים, בפעם הבאה פשוט קרבו את אוזניכם למקלט הטלוויזיה. החולצה של מיקי תרתיע במידת הצורך. הבעיה היחידה היא שאינה מפסיקה לצעוק בין קסאם לקסאם.
בכתבה על אם חד הורית החולה בסרטן, הכתבים לא מוותרים [לנו] על הצילום הנכסף של האם ברגע קשה של שבירה. בשבילם זה רייטינג. הרי איזה צופה שפוי יזפזפ ל“בובות“ כשהנה אוטוטו הקרחת עם המטפחת נשברת בבכי. הרי כאב בלי דמעות זה כמו עשן בלי אש, אין דבר כזה בטלוויזיה. הכתבים לא יירגעו עד שיצליחו לתעד את הרגע בו האישה נשברת מול המצלמות, וישאלו שוב ושוב, עד שיקבלו את רצונם. הנה זה, רגע האמת. המצלמה מתעכבת על פניה בעוד היא בראשה מנסה לנסח את המשפט הבא בנוגע לעתיד הלא ידוע. סכר הדמעות של המסכנה נפרץ, המצלמה מתקרבת לזום הכל כך מוכר, הזול, המיותר והמכאיב.
האמריקאים מזהירים מפני סכנות בניתוחי לייזר לתיקון הראייה. מעניין שמיקי טורחת לציין בסיום הכתבה שהניתוח שינה לה את החיים. נו באמת, זו מהדורת חדשות או show and tell בבית ספר יסודי. תארו לכם שעל כל כתבה על כך שכדורי ויאגרה לא שווים כלום, יעקב אילון יטרח ויציין שלו זה דווקא עזר. מגישי חדשות 10 מול המדע. לא יודעת מה איתכם, אני לוקחת את הצד של המדע.
לקראת סוף המהדורה: ערוץ 10 בתחקיר מזעזע: נביעות פלוס, משקה המוגדר בפי הציבור כ“מים בטעמים“, אינו אלא מיץ שקוף, לא ייאמן! הביטו וראו צופים יקרים - מה כתוב בטבלת הערך התזונתי בשורת הקלוריות והפחמימות. איזה תחקיר גבירותיי ורבותיי, כתבי חדשות 10 חירפו נפשם בחיפוש טבלת הערך התזונתי ובהסקת המסקנות הללו. לא ייאמן! עכשיו אני לא יודעת מי ערך את הכתבה הזו, מי נתן את הרעיון לתחקיר ובן כמה הוא, אבל אישית, אני נמצאת רק 8 שנים בחיים הבוגרים שלי, ואני יודעת שבמדינת ישראל - אם לא אומרים לי בפירוש, אסור לי להניח שהוא נכון! אם לא אמרו לי שהמשקה דיאטטי - אז הוא לא. אם לא אמרו לי שאין בו סוכר- אז יש בו. ערוץ 10 ניסה להכין כתבה המציגה פרסום שקרי, והדבר היחיד שהציג היה שהצרכנים במדינה הזו מניחים הנחות על דעת עצמם.
כמובן שהפנינה האמיתית בחדשות ערוץ 10 היא התחזית עם דני רופ. שניה לפני שמביאים אותו את אלטמן החרמן הקטן, מריצים כתבה הזויה ולא קשורה על החזרה של האוברולים למלתחה. כבר השנה, לא להאמין. להפתעתי, לא היה מדובר בקמפיין נוסטלגיה של הגברת אברהם בלילא. למרות זאת זה הרגיש מאוד כמו כתבה
